סבתא שלי My grandmother

(English after Hebrew)

סבתא שלי היתה אוּמנית ואוֹמנית. מורה למלאכה ולאמנות. אהבתי לצפות בה: לָשׁה חומר; עובדת באובניים; שוזרת נצרים או פרחים; חותכת מגזרות נייר; תופרת שמלות; מרקעת מתכת. לא היתה אוּמנות שלא יכלה לה.

אהבתי בה הכל: הסיפורים שלה; העוגות שלה; שמלות העבודה שלה והשמלות ההדורות שלה; הדרך בה סרקה בתשומת לב את שיערה; הסבלנות שלה להדגים ולהסביר לי דברים; ההתחכמויות שלה והדרך בה נזפה בי בחיוך... "כל יום אני מחנכת את עצמי", נהגה לומר. 

ויותר מהכל, אהבתי את אהבתה. את עינייה, שברקוּ כשנכנסתי לחדרם או לסדנתה; את חיבוקיה; את כרטיס הברכה המעוטרים שהכינה לי; את געגועיה... שהתגעגעה כשרחקתי מהקיבוץ.

היא נטעה בי את האהבה לאוּמנות ולאמנות, האהבה ליצירה. היא לימדה אותי להתבונן, להתעניין, לשים-לב, לדייק, לטעום, לעבוד, לצחוק על עצמי, להעריך את עצמי, להיות חזקה, להיות עצמאית. היא היתה ועודנה אחת הדמויות המשמעותיות שתרמו לעיצוב אישיותי והשפיעו על הווייתי.

כשנפטרה לא בכיתי. המוות עצמו לא מעציב אותי. הגעגועים מעציבים.

בכל שנה שעוברת אני מתגעגעת אליה יותר. חסרה אותה יותר.

*

השיעור החביב עלי בבית הספר היסודי היה שיעור מלאכה. בורכתי במורה ברוכת כשרונות, יצירתית, בעלת נוכחות, נוזפת, מלמדת, צוחקת, אוהבת. המלאכה והיצירה בערו בה, כמו גם ההוראה. היא היתה מתקנת אותי, מעירה לי, דורשת ממני להתרכז, לדייק, להשתפר. וגם היתה משבחת. אהבתי אותה, אהבתי ללמוד ממנה, אהבתי שדרשה ממני.

היום, כשאני יוצרת ועוסקת במלאכה עם חניכיי, אני חושבת עליה, על חביבה, מורתי למלאכה. בעודי עובדדת עם עם סכין חיתוך; בעודי מתכננת, יוצרת ותולה תפאורה; בעודי כורכת מחברת; בעודי מעצבת פּלקאט; בעודי שוזרת חוטים. בוררת מזכרוני את דרכי הוראתה ומנסה ליישמן בהוראתי שלי.

האמנות נכנסה לנשמתי, והייתי בת מזל שגם בהמשך הדרך היו לי מורים-אמנים שלימדו מתוך אהבת האמנות וכבוד לתלמידים. אסנת (בחטיבת הביניים) ואיתמר (בתיכון) לימדוני את אמנות הציור. להחזיק מכחול ביד קלה. להתאמן ברישום; להרגיש את הפחם; לעצב צורה. לחשוב על קומפוזיציה; לארגנה; לתת לה חשיבות. להפריד צבעים; לערבבם; לשחק איתם; ליצור גוונים; להבהיר; להכהות; להצליל. להתעקש; לא לחפף; לעבוד קשה; לדרוש מעצמי עוד. לצייר מתוך בחירה; לבחור מה לצייר.

זאת ועוד לימדוני. להשתחרר; להיות חופשיה; להגביל – כדי לאתגר. להתנסות; לא לחשוש; להכשל; להתחיל מהתחלה. להסתכל על אותם הדברים שוב ושוב; בכל פעם לראותם מחדש; לראותם אחרת. לעשות הפסקה כשצריך. להתייעץ; לשאול; להקשיב; לקבל הערה. להיות אחרת; להיות אני.

*

אמנות ככלי לביטוי עצמי לא נלמדת בבתי הספר בהם עבדתי.

נלמדת טכניקה, נלמדים מודלים ואיך לחקות אותם, נלמדת "אמנות בשירות הרעיון" (הדתי, הלאומי).

בשיעור הראשון שלי עם ילדים בהודו, הבאתי דפים וגירים ואמרתי בואו לצייר. הדבר הראשון ששאלו היה מה לצייר? ;הדבר הראשון שביקשו היה עיפרון. כשעניתי ציירו ככל העולה על רוחכם, חיפשו מה להעתיק; כשסירבתי לתת עיפרון, ניסוי לחדד גירים. נדהמתי מהנוקשות המחשבתית שלהם, מהפחד מבחירה, הפחד ש"לא יצא להם כמו שצריך". נדהמתי עוד יותר כשראיתי את כולם מציירים אותו הדבר: בית, שביל מוביל אליו, הרים משולשים, עץ רחב צמרת. כולם בצורה וסגנון אחידים. אלו שלא ציירו נוף, ציירו את האל האהוב גאנש או דגל המדינה.

יוצאי הדופן היו שלושה ילדים שלא הלכו לבית ספר מימיהם. האחד – לא ידע לצייר או ליצור, ולא התעניין בזה (או שמא חשש מאוד מהתוצאה, ו"מה יגידו עליה"); שני האחרים הדהימו אותי בכשרונם: האחד צייר בצבעים עזים, מגוונים, גופים גדולים, לעיתים עם פרטים, ציור מלוא הדף. מרגע שהחל לצייר – היה מרוכז כולו בציור. לרוב בחר לשבת בפינה שקטה, אך גם כשהיה רעש סביבו – לא פסק מעבודתו; השני צייר לפרטי פרטים מכשירים, יצורים, ונופים שבדה מדמיונו. הוא צייר בתשומת לב, והציג לנו את ציוריו בהתלהבות מלווה בהסברים. הציור ככלי לביטוי עצמי: האחד – את רגשותיו; השני – את מחשבותיו. 

הם היו עבורי ראיה כיצב המערכת כובלת, מגבילה, ומנתבת את מחשבָת תלמידיה.

אותם כבלים מהם לימדוני מוריי להשתחרר; אותם גבולות אותם איתגרוני מוריי לפרוץ; אותם נתיבים מהם ביקשוני מוריי לסטות.

ככל שעבדתי איתם ועם חניכים אחרים אחריהם, ראיתי בתפקידי כמורה הזדמנות, ואף חובה, לאפשר להם מרחב ליצירה חופשית, לביטוי-עצמי, להתנסות בעבודה עם חומרים שונים, להתנסות בציור, על שלל האפשריות שהוא מציע. אִפשרתי זאת ככל יכולתי, גם במסגרת שיעורים אחרים שלימדתי, או פעילויות אחרות שהעברתי.

My grandmother

My grandmother was a craftswoman and an artist, as well as an arts and crafts teacher. I loved watching her: kneading clay; working on the potter’s wheel; weaving reeds or flowers; cutting out stencils, sawing dresses; hammering out metals. She could craft them all.

I loved everything about her: her stories; her cakes; her work dresses and fancy dresses; the way she carefully combed her hair; her patient to demonstrate and explain things to me; her wisecracks and the way she scolded me with a smile… Every day I educate myself, she used to say.

And most of all, I loved her love. The way her eyes shined when I entered their home or her studio; her hugs; the designed gift-cards she made for me; her longings, her saying she misses me, when I was away from home.

She planted the love of arts and craft in me, the love of creation. She taught me to observe, to take interest, to pay attention, to be accurate, to taste, to work, to laugh at myself, to appreciate myself, to be strong, to be independent. She was, and still is, one of the meaningful people that contributed to shaping my personality and impacted my being.

When she died, I did not cry. Death itself doesn’t make me sad. The longings do.

Every year I miss her more. I long for her.

*

When I was a child, my favourite class in school was craft class. In primary school, I was blessed with a talented teacher, creative, has presence, scolding, teaching, laughing, loving. She had a desire for craft and creation, as well as for teaching. She used to correct me and comment me, demand from me to concentrate, to be precise, to improve. And she used to praise as well. I loved her, I loved learning from her, I love her demanding from me.

Today, when I create and practice crafts with my students, I think about her, about Haviva, my craft teacher. While cutting with a utility knife; while planning, creating and hanging stage decoration; while binding a notebook; while designing a poster; while weaving threads. I recall her teaching method out of my memory, and try to imply them in my own teaching.

The art went into my soul, and I was lucky to have teachers-artists further on, who taught out of the love of art and respect to the students. Osnat (in junior high) and Itamar (in high school) taught me the art of painting. To hold a brush with a light hand. To practice drawing and sketching; to feel the coal; to design a shape. To think about composition; to organise it; to make it important. To separate colours; to mix them; to play with them; to create shades; to lighten; to darken; to shade. To insist; no to be lazy; to work hard; to demand more from myself.  To paint out of choice; to choose what to paint.

All that and more they taught me. To liberate myself; to be free; to restrict – in order to challenge. To experience; not to fear; to fail; to start over. To look at the same things again and again; to look at them with a fresh eye each time; to see them differently. To take a break when needed. To consult; to ask; to listen; to accept a comment. To be different; to be me.

*

Art as a tool for self-expression is not being taught in the schools, in which I worked.

Technique is being taught, as well as models and how to copy them. There, art is “Art in the service of idea” – religious or national.

In my first class with children in India, I brought papers and oil pastels with me, and said Let’s paint. The first thing they asked was What should I paint?; the first thing they requested was a pencil. When I answered Paint as you desire, whatever comes in your mind, they were looking for a model to copy; when I refused to give them a pencil, they tried to sharpen the oil pastels. I was shocked from their thinking rigidity, their fear of making a choice, the fear that their painting would “not come out properly”. I was even more shocked when I saw all of them paint the same: A house, a path leading to it, triangle-shape mountains, a tree with a wide top. All at uniform shape and style. Those who did not paint landscape, painted their beloved god Ganesh or the India flag.

The exceptions were three boys who never went to school before. One – didn’t know how to paint or create, and was not interested in it (or maybe his was worried of what might be the outcome or the comments to it); the other two boys amazed me with their talent: One painted with intense and varied colours, big objects, sometimes detailed. He painted the entire page. From the moment he started a painting – he was all in to it, concentrated. Usually he chose to sit in a quiet corner, but even when there was noise round – he hadn’t stopped his work; the other boy drew finely, detailed instruments, tools, creatures, and landscapes he made up out of his imagination. He used to draw carefully, and to enthusiastically present his drawings, along with explanations. Art as a tool for self-expression: one – his feelings; the other – his thoughts.

For me, they were evidence to how the system shackles, bounds, and paths its students’ thought.

The same shackles of which my teachers taught me to be released; the same boundaries which my teachers challenged me to break; the same paths of which my teachers asked me to diverge.

As much as I worked with them, and with other students, I took my role as a teacher as an opportunity, even an obligation, to enable them a creative space. A space of freedom of creation, of self-expression, of experiencing different materials, and experiencing painting, for all the options it offers. I enabled it as much as I could, during all the subjects I taught and activities I conducted.

*****